בשני העשורים האחרונים, אנו עדים ליותר ויותר נשים המשרתות בצה"ל בתפקידי לחימה כשוות בין שווים לצד הגברים. בעידן בו גדל מספר הלוחמות בצה"ל, הסביבה הנשית בשירות הצבאי הפכה לטבעית, והיחידות הלוחמות הולכות ונהיות מגוונות יותר מבחינה מגדרית.
בעוד שהיכולות הפיזיות והנפשיות של הצבא נחשבו בעבר בעיקרן למגדריות, כיום ברור שליכולת הלחימה אין גבולות מגדריים. נשים משפיעות באופן משמעותי על שדה הקרב המודרני מזה שנים רבות, ומציגות סיפורים על אומץ, נחישות ולקיחת סיכונים.
עם ההבנה הגוברת שגם נשים מחזיקות בתפקידי לחימה, מתעורר הצורך בהכרה בסיכונים הפיזיים והפסיכולוגיים העומדים בפניהן והבנת השפעת הלחימה על התפתחות של פוסט טראומה והלם קרב בקרב נשים.
אמנם היינו עדים לעלייה במספר הלוחמות במה"ל, אולם מספר הלוחמות אשר הוכרו כלוקות בהלם קרב הנו נמוך עד מאוד, ועלינו לזכור שאין מקום להתעלמות מהאתגרים אשר שדה הקרב מציב בפני כל לוחם באשר הוא, דווקא כאשר מדובר בנשים. יתכן שדווקא הרצון והשאיפה לשיוויון בין לוחמים ללוחמות, גורם לכך שנשים אשר לקו בהלם קרב אינן מכירות בפגיעה הקשה שנגרמה להן, ואינן זוכות לטיפול המתאים. כמובן שפוסט טראומה משפיעה על רווחתן הפיזית ומצבן הנפשי של הנשים בהתמודדות עם אתגרים יומיומיים, ולמעשה כמעט שלא ניתן להתמודד עם העניין לבד.
הסיכון אינו מפלה בין מגדרים, ושדה הקרב הוא זירה דינמית בה נחצים קווי המגדר. התמודדות עם הלם קרב היא אתגר מרכזי עבור לוחמות, שלעתים קרובות נתקלות בהכרה והבנה מוגבלות במסגרת החברתית הרחבה יותר. בניגוד לשירות צבאי שאינו בתפקיד לחימה, ולתפקידים אזרחיים אחרים, הרי שתופעת הלם קרב נותרה ייחודית, ויש להעניק לנשים הלוחמות את התמיכה וההכרה המתאימות לנשים.